את יכולה להיות זו שמחזירה כל יום מהגן, את יכולה לקחת פעמיים בשבוע
בבוקר.
את יכולה להיות זו שמקלחת כמעט כל ערב,זו שמקריאה סיפור ועוד אחד ועוד
אחד ואחד אחרון ודי.
אבל, ברגע שתמצמצי, תזכי לשלל האשמות, כאלו שמכאיבות למצפון עוד יותר.
"למה את לא לוקחת אותי בבוקר של יום ראשון לגן?" היא יכולה
להיות ספציפית יותר??
אני מגיעה לגן מוקדם
"למה הגעת לפני כולם?" אני
מגיעה לגן שנותרו חמישה ילדים "למה את מגיעה בסוף" "למה לקחת קודם את נעמה" "ומה
עושים היום?" וכל זה עוד לפני שהיא אמרה לי שלום.
למי שתוך כדי קריאה שכח, אזכיר שמדובר בזאטוטה בת שלוש וקצת.
אז לקחתי את העניין לתשומת ליבי, כי אני פשוט לא יכולה אחרת. הרי חייב
להיות מסר נסתר לכל האשמות האלו. לא לקח לי הרבה זמן להבין ש"הקנאה
נחמה" קפצה לבקר.
באמת שהיא אוהבת אותה ובאמת שהיא אחות טובה. אבל היא היתה פה לפניה
(זו עובדה, שרבים מאיתנו לא יודעים איך לאכול אותה, כאשר היא מתעסקת במדינתנו. אבל אחזור ל"מדינה" הקטנה שלי, בה עוד
כנראה אפשר לשנות משהו). והיא צודקת, היא היתה פה לפניה. ככל שנעמה מתחילה לתפוס
יותר מקום, כך ביחס ישיר תמר נלחמת על מקומה. נכון, יש מקום לשתיהן, אבל מעבר לכל
ספק זהו רגש מאוד לא פשוט. גם אותנו המבוגרים הוא תופס הרבה פעמים לא מוכנים.
הבטחתי לעצמי להיות שם רק בשבילה, זמן איכות שלנו, גם בשבילי. זה אמנם לא קסם אבל אין עוררין על
העובדה, שכמה שעות לבד יכולות לחולל שינוי.
אני יודעת שגם אחר-כך יטיחו בי האשמות, אני יודעת שלא רחוק היום שאשמע
את זה בדואט. אבל אני גם יודעת כמה חשוב לראות אותן, יחד וכל אחת בנפרד.
ועד הדייט שלי עם תמר (מבטיחה לעדכן). שיהיה לכולנו שבוע מלא בסובלנות
ואהבה.
 |
| תמר בשישי האחרון בדייט עם אמא צילום : אמא |
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה