היא : פעם היית מגניבה
אני : והיום כבר לא?
היא : היום את אמא.
יכולתי בעצם לסיים את הפוסט עכשיו לאור הקביעה הנוכחית. אני לא
מגניבה. אין לי מה לומר לעולם. אבל למי שלא נכח בסלון ברגע הקביעה, אשתף בסיטוציה.
ערב שישי, מדושנים מהאוכל, מתפתחת שיחה על העובדה שפעם הייתי מגניבה, דודה מגניבה,
היום כבר לא. חד משמעית, פשוט לא ! כי את אמא. אמהות ומגניבות פשוט לא הולכים יחד.
בעודי מחייכת, בעיקר ממבוכה ולא זוכה לשום הגנה מבנותיי, פשוט מאוד כי הן קטנות
מידי לסנגר עלי בתור האמא ה-מגניבה שלהן, אחותי המגניבה יוצאת להתקפה, היא כזו
מגניבה ושמישהו ינסה לעצור אותה. (יש לה ארסנל שלם של סיבות למגניבות).
אז אני תוהה לעצמי יחד איתכם, מה היה בי אז, שנעלם מחיי ככה? אם אהיה
כנה, אף פעם לא הייתי מגניבה, אולי מגניבה בקרב הסולידיות, אבל בקרב המגניבות
נחשבתי לחנונית. אם כבר מדברים על זה, בעיניי, היום אני יותר מגניבה מאי פעם. אבל
היא משוכנעת שלא. והעולם שייך לצעירים לא?
לקחתי לי יומיים לנסות להבין מה הופך אותנו למגניבות? ואיך החיבור
הזה עם האמהות לא גורע ממנו אלא להפך. נכון אני כבר לא יוצאת באישון הלילה למסיבה
פרועה (פשוט כי אהיה עייפה מאוד בבוקר) ונכון אני לא עושה שטויות כבעבר (נניח
שעשיתי כאלה פעם) כי יש לי אחריות. ויש עוד כמה דברים שאני כבר לא עושה כי
התבגרתי, לא כי אני לא מגניבה. אבל אני משחקת בחול (פעם לא העזתי), אני גם מתגלשת במגלשות מאוד גבוהות ומגיעה גבוה גבוה בנדנדה וקוראת מלא ספרים ומצחיקה אותן ומשתטה כמעט כל יום.
בטוחה שיש עוד כמה כאלה שזוכרים לי חסד נעורים וחושבים שאני הכי
מגניבה שאפשר (נו בכל זאת מדובר בי).
ועד שהבנות שלי יבקשו שאצא איתן כי אמא שלהן הכי מגניבה שיש ( נו, לא באמת ) אמשיך לתהות, איך להחזיר לעצמי את המגניבות שהיתה בי פעם. ואם היא היתה, היא
לבטח קיימת. רק צריך להעיר אותה.
 |
| אחותי ואני בלק זהה, כמו שמגניבות יודעות. צילום : סלפי |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה