אמא בארגז חול

אמא בארגז חול

יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

אחרי החגים.

הבטחתי כבר מזמן שאכתוב על הנושא הזה וכמו התירוצים שמאפיינים את התחלת הדיאטה, אמרתי שזה יקרה אחרי החגים. אז עכשיו כשאנחנו אחרי החג הכי משמין שקיים, תחשבו על זה, באיזה חג אחר אנחנו מוזמנים כל יום לארוחה מדושנת בקלוריות ושמן, התיישבתי לכתוב. (אולי היה עדיף שהייתי עושה את זה תוך ריצה למכון כושר, אבל בכל זאת קר בחוץ ובחדר החמים מול המחשב, נעים יותר).

מה יש לרובנו, שאנחנו רודפים אחרי הרזון. אפשר לומר המון על העידן בו אנו חיים ועל ההשפעה של המדיה על חיינו, אבל הפעם אוותר על הכיוון הזה ואגע בנקודה אישית יותר. אני גם אקדים ואומר, שאני יודעת איזה נזק מחשבותי יכולות לגרום לבנותיי, אבל למזלי הן עדיין לא קוראות ועד אז אנסה לעבוד על עצמי. או אולי פשוט אקבל באהבה שהשריטה הזו, עוברת בירושה. כך העבירה לי אימי וכך כנראה אעביר גם לבנותיי.

חשבתי רבות על איך לתאר לכם אותי. רובכם מכירים אותי ומי שלא מוזמן להציץ בפרופיל שלי. אז נכון, לא תמצאו שם תמונות לא מחמיאות. כאלה יש רק למעטים  שאולי יעשו עימי חסד וישמידו אותם כבר. אבל כל חיי אני זוכרת את עצמי בדיאטה כזו אחרת. כן אקדים ואומר אף פעם לא הייתי ש-מ-נ-ה  אבל היו תקופות רבות בהן הייתי מלאה פלוס פלוס פלוס. (לא רק אחרי הריונות, לכל המצקצקים בלשונם).         

אז כדי להכניס אתכם לשומני ליבי,  אתאר לכם איך הכל התחיל. נולדתי במשקל סביר לחלוטין, הכי רזה שהייתי אי פעם, משם- זה רק התדרדר.  בילדותי תמיד הייתי, הילדה המלאה עם הלחיים האדומות. בבגרותי הייתי מלאה, אף פעם לא נחשבתי לרזה. חייתי עם זה בשלום והאחרים קיבלו את זה. משפטים כמו "הוא לא בעונש" כשביקשתי שלא יהיו ממתקים בשפע בבית, נאמרו באופן סדיר אצלנו. גם ידעתי שלא אוהבים אצלנו שמנות, אבל לא ייסרתי את עצמי בדיאטות. אז לקראת סוף י"ב בתקופה הכי עמוסה, מצאתי את עצמי חותכת סלטים ומקצצת בארוחות ומבלי לשים לב התחלתי להרזות. המחנכת שלי שמה לב לזה, ההורים שלי החמיאו לי, הרגשתי טוב, אבל כשהסתכלתי במראה, תמיד היה לי מה להסתיר.        
לפני הצבא נסעתי לטיול שכבתי ביוון. שם נערה בגילי, שהפכה לחברת נפשי. האירה לי בפעם הראשונה בחיי את עצם העובדה שאין לי מה להסתיר מאחורי כל השכבות. היא הורידה ממני לא רק שכבה בבגד אלא שכבה שהעמיסה עליי והוסיפה למשקל הנפשי שלי.  
כשחזרנו משם, רגע לפני הגיוס, התחלתי בתהליך הפוך של השמנה. לא כי באמת הייתי זקוקה למזון הזה, פשוט קשה לי לשמר מצבים קיימים של אושר.  מאז ועד הביקור הראשון של הורי בבסיס הצבאי שלי , עליתי מידה ואז עוד אחת. חברים מהצבא לא זיהו אותי בתמונות מהטיול. אבל היה לי טוב אז לא טרחתי להפסיק לאכול . אלא שאז התאהבתי וגם נשבר לי הלב וזה היה נפלא ומכאיב באותה המידה, כי בזכותו רזיתי מלא. כשהכרתי את בעלי שיחיה, הוא לא האמין למה שסיפרתי, עד שראה תמונה. גם כשהשתחררתי מהצבא הסחרור של הדיאטה נמשך, כנראה יותר מידי. אני יודעת שאף פעם לא הייתי אנורקסית, אבל היו לי מחשבות של אחת כזו. פחדתי מאוכל וכמעט ולא אכלתי כלום. גמבה ומלפפון היו מנת חלקי והיה לי טוב. עד שהייתי צריכה לקבל זריקות ואמא שלי התחילה להאכיל ילדה בת 20 בסטייקים.

אני כותבת ומרגישה חשופה. אבל מגיע לדברים האלה להאמר ולהיכתב כבר הרבה שנים.
מאז אני כל הזמן מנסה דיאטות חדשות. יש תקופות שזה מצליח ויש תקופות שפתאום לא אכפת לי. אחרי הלידה של תמר, שיחררתי, נתתי לעצמי להיות מה שאני. היה לי טוב! אבל היה לי טוב יותר כשרזיתי את כל העודפים.
אז, מאחורי חג מאוד משמין ולפניי דיאטה מבטיחה ,שהוכחה כמאוזנת ומוצלחת. ובין כל אלה, נמצאת אני.
5 קילו מפרידים ביני לבין האושר. יש שיחשבו שהשתגעתי ויש שיגידו שדיברתי מתוך ליבם.

  *** לא תראו כאן תמונות שלי, לפני ואחרי. זה כבר מוגזם מידי.

דיאטה
powerhealth.gr

2 תגובות:

  1. ראשית את נראית מעולה עם ובלי חמש קילו! רואה אותך פעמיים בשבוע לפחות.
    בלי קשר, תודה על הפוסט :-) כבר מזמן אני צריכה דחיפה.

    השבמחק
  2. את תמיד מהממת בעיני!!! גם בתקופות היותר ״מלאות״!
    היופי הפנימי שלך הוא מה שמקרין החוצה ובגלל זה התאהבתי בך אז בקוס... ונשארתי מאוהבת עד היום!

    השבמחק

אהבתם