ככה זה כשיש שתיים.

כולם, תמיד מספרים, שלהיות אמא בפעם השניה, זה קל יותר. בפעם השניה, כבר תדעי מה לעשות. ההנקה תהיה קלה יותר, את כבר רגילה לעייפות, את מכירה את עצמך כשאת מוצפת בהורמונים  ועוד כל מיני הגיגי חוכמה, שנועדו להעניק לך בטחון.                                                                        

ממרומי היותי אמא לשתיים, אספר לכם סוד, אבל שישאר בינינו, כן?

קל יותר, זה לא!

רגשות האשם היו שם גם כשהייתי אמא לאחת, אבל עכשיו הם בעוצמות חזקות יותר.       

כשהייתי אמא לאחת, עשיתי הכל כמו בספר. היום אני כותבת אחד כזה מלא בעיגולי פינות.     

כשהייתי אמא לאחת, נשאר לי מקום בידיים להחזיק עוד משהו. היום אני מגלה עד כמה זה כבד.

כשהייתי אמא לאחת, חשבתי שהחיים כפי שהכרתי נגמרו. היום אני יודעת שצדקתי.             

כשהייתי אמא לאחת, היה קל יותר למצוא בייביסיטר. היום זה הפך לאתגר, אפילו סבתא מביאה תגבורת.                                                                                                                    

כשהייתי אמא לאחת חשבתי שכל התשובות נמצאות אצלי. היום אני יודעת שלא.                      

כשהייתי אמא לאחת, חשבתי כמה מורכב להתנייד עם ילדה אחת לים. היום זה מעורר בי חיוך.

כשהייתי אמא לאחת, תמיד דיברתי בשירים. היום אני לפעמים צועקת.                                            כשהייתי אמא לאחת, היה לי מקום במיטה שלי. היום אני מאושרת אם נשאר לי מקום על הכרית.

כשהייתי אמא לאחת, חשבתי שבעיית הקשב שלי מזיקה. היום אני יודעת שלהפך.                  

כשהייתי אמא לאחת, ניסיתי להיות "אם טובה דיה" *. היום אני לא כל-כך מצליחה.

אני לא תמיד שם בזמן אמת עבור שתיהן.                                                                                      

אני לא תמיד מבינה אותן. 

אני לא תמיד מלאה בסבלנות.

אני לא תמיד מכילה.

אני לא תמיד מחנכת. 

אבל אולי ההכרה בכל זה, הופכת אותי בעצם לאחת כזו? טובה דיה? האם לא כל אחת מאיתנו היא 'אם טובה דיה' ? כולנו הרי רוצות להיות הכי בשביל היקרים לנו, העובדה, שזה לא תמיד מצליח הופך אותנו לאנושיות יותר. אם ככה, למה רגשות האשם לא מניחים לי? למה לא "בוערת" בי התשוקה לילד נוסף כפי שהיה אחרי ההריון הראשון? למה בהרבה מצבים אני מרגישה שהאמא שהייתי נעלמה. למה הנסיון, שהבטיחו לי שייקל, לא תמיד עושה את העבודה?

אבל, יש בכל זה גם משהו אחר ואני חייבת להפוך להיות קצת רגשנית עכשיו. לראות אותן יחד גורם לי לגאווה רבה. הגדולה שהיא לא כזו גדולה, אבל בוגרת להפליא, דואגת לקטנה כל הזמן, דאגה אמיתית כזו. הקטנה, מחפשת אותה בכל רגע אפשרי ומאושרת כששומעת אותה מתקרבת. הצחוק של שתיהן יחד גורם ללב שלי להשתגע, להסתכל עליהן מהצד מעסיקות האחת את השניה גורם לי לנחת. האהבה, ששתיהן מלמדות אותי הופכת אותי לאמא שאני. אז, כשאני איתן אני 'אמא טובה דיה'  וזה מספיק לי. לפחות עד רגש האשם הבא שמחכה לי מעבר לפינה.

חוגגות יחד יומהולדת
צילום : אבא

*אם טובה דיה, על- פי ד. וינקוט מתאימה את עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה בתחילת חיי התינוק , ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה, ולפתח בוחן מציאות. 

מבצע סבתא

תכננו ערב בנות, הם רצו להצטרף, אבל אז זה כבר הופך למורכב. מורכב מידי. מעבר לזה שצריך להסכים על מקום, שיהיה בו מה לאכול (לרוב סושי לא תופס). צריך למצוא את המצרך הנדיר הזה שנקרא 'בייביסיטר'. זו צריכה להיות דמות מוכרת, מישהי שסומכים עליה, מישהי שנצא והלב שלנו יהיה שקט, מישהי שהילדים מכירים היטב, או לפחות נפגשו כמה פעמים לפני המאורע. מכירים מישהי כזו?

אז בידיעה שיהיו כמה שיתעצבנו עליי, אבל אחיה עם זה. אספר שאצלנו הבעיה נפתרת דיי במהרה וכמה טוב שכך. זה אמנם לא מובן מאליו והכי מוערך שיש, אבל זה תמיד זמין, זה לרוב נגיש וגם, בוא נודה על האמת, חוסך לא מעט כסף, מצרך נדיר בפני עצמו.

בטח כבר הבנתם מהכותרת שאותה בייביסיטר עם ערך מוסף היא  ס-ב-ת-א *.  לרוב היא פנויה, היא מכירה בחשיבות חיזוק הזוגיות (יוקדש לזה בעתיד הקרוב פוסט נפרד) והיא מאוד רוצה לעזור לנו ועל הדרך 'לגנוב' עוד רגע עם הנכדים. לפני שבוע בערך, בארוחת שישי , כמעט וסבתא היתה צריכה לפתוח יומן מרוב אירועים. (לא רק שלנו!) זו היתה סיטואציה משעשעת בהחלט.

נכון שעד עכשיו זה נשמע שאנחנו יוצאים מלא ולכן נזקקים (בחירת המילה מכוונת, שכן אין זה רק צורך) לשירותיה של סבתא, אבל לצערנו, לא תמיד עומדים על הפרק יציאות והנאה. ברוב המקרים בכלל מדובר בחובות שעלינו לבצע ; ישיבות ארוכות, השתלמויות וגולת הכותרת יום עבודה שגרתי בעוד הקטנים חולים. וזה, שוב לצערנו, קורה הרבה ואז, יש לגייס את כל המשאבים העומדים לפנינו כי איזו עוד ביביסיטר פנויה בשעות מוזרות שכאלה. אז יש סבתא אחת שגרה קרוב ונמצאת ביום חופש ואחת רחוקה מאוד, אבל בפנסיה, ואפילו סבא נכנס פה לעזרה, ככה זה, כשנקראים לדגל.

אבל, אני חוזרת רגע להתחלה של דברי, מה עושים כשסבתא לא זמינה ולא יכולה? כשאין מכר אחר פנוי ברדיוס שנעים לבקש ממנו טובה? אז באמת צריך למצוא משאב כזה חיוני ברחבי השכונה. לפחות מספר טלפון אחד שיהיה זמין, שיראה 'כאילו' אנחנו מתאמצים למצוא פתרון לבעיה.כאן נכנס גם מרכיב השחרור האם אפשר להשאיר את הקטנים עם מישהו שהוא לא המשפחה? כמה באמת נצליח ליהנות? ועוד סוגיות רבות שאני בטוחה שקיימות אצל חלקכם.

זו אכן סוגייה ובעיה שקיימת אצל זוגות רבים שהסבים רחוקים מהם או לא פנויים/מעוניינים בשירותי הבייביסיטר. 

תוכלו לראות בתרשים הבא, את העזרה של הסבים. 

מתוך .themarker

יש עוד המון מה לומר על סבתא, סבא ושות. אך, אסיים בלומר לכם תודה. אתם באמת מצרך נדיר.

*הכוונה כמובן גם לסבא, נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות.

אחרי החגים.

הבטחתי כבר מזמן שאכתוב על הנושא הזה וכמו התירוצים שמאפיינים את התחלת הדיאטה, אמרתי שזה יקרה אחרי החגים. אז עכשיו כשאנחנו אחרי החג הכי משמין שקיים, תחשבו על זה, באיזה חג אחר אנחנו מוזמנים כל יום לארוחה מדושנת בקלוריות ושמן, התיישבתי לכתוב. (אולי היה עדיף שהייתי עושה את זה תוך ריצה למכון כושר, אבל בכל זאת קר בחוץ ובחדר החמים מול המחשב, נעים יותר).

מה יש לרובנו, שאנחנו רודפים אחרי הרזון. אפשר לומר המון על העידן בו אנו חיים ועל ההשפעה של המדיה על חיינו, אבל הפעם אוותר על הכיוון הזה ואגע בנקודה אישית יותר. אני גם אקדים ואומר, שאני יודעת איזה נזק מחשבותי יכולות לגרום לבנותיי, אבל למזלי הן עדיין לא קוראות ועד אז אנסה לעבוד על עצמי. או אולי פשוט אקבל באהבה שהשריטה הזו, עוברת בירושה. כך העבירה לי אימי וכך כנראה אעביר גם לבנותיי.

חשבתי רבות על איך לתאר לכם אותי. רובכם מכירים אותי ומי שלא מוזמן להציץ בפרופיל שלי. אז נכון, לא תמצאו שם תמונות לא מחמיאות. כאלה יש רק למעטים  שאולי יעשו עימי חסד וישמידו אותם כבר. אבל כל חיי אני זוכרת את עצמי בדיאטה כזו אחרת. כן אקדים ואומר אף פעם לא הייתי ש-מ-נ-ה  אבל היו תקופות רבות בהן הייתי מלאה פלוס פלוס פלוס. (לא רק אחרי הריונות, לכל המצקצקים בלשונם).         

אז כדי להכניס אתכם לשומני ליבי,  אתאר לכם איך הכל התחיל. נולדתי במשקל סביר לחלוטין, הכי רזה שהייתי אי פעם, משם- זה רק התדרדר.  בילדותי תמיד הייתי, הילדה המלאה עם הלחיים האדומות. בבגרותי הייתי מלאה, אף פעם לא נחשבתי לרזה. חייתי עם זה בשלום והאחרים קיבלו את זה. משפטים כמו "הוא לא בעונש" כשביקשתי שלא יהיו ממתקים בשפע בבית, נאמרו באופן סדיר אצלנו. גם ידעתי שלא אוהבים אצלנו שמנות, אבל לא ייסרתי את עצמי בדיאטות. אז לקראת סוף י"ב בתקופה הכי עמוסה, מצאתי את עצמי חותכת סלטים ומקצצת בארוחות ומבלי לשים לב התחלתי להרזות. המחנכת שלי שמה לב לזה, ההורים שלי החמיאו לי, הרגשתי טוב, אבל כשהסתכלתי במראה, תמיד היה לי מה להסתיר.        
לפני הצבא נסעתי לטיול שכבתי ביוון. שם נערה בגילי, שהפכה לחברת נפשי. האירה לי בפעם הראשונה בחיי את עצם העובדה שאין לי מה להסתיר מאחורי כל השכבות. היא הורידה ממני לא רק שכבה בבגד אלא שכבה שהעמיסה עליי והוסיפה למשקל הנפשי שלי.  

כשחזרנו משם, רגע לפני הגיוס, התחלתי בתהליך הפוך של השמנה. לא כי באמת הייתי זקוקה למזון הזה, פשוט קשה לי לשמר מצבים קיימים של אושר.  מאז ועד הביקור הראשון של הורי בבסיס הצבאי שלי , עליתי מידה ואז עוד אחת. חברים מהצבא לא זיהו אותי בתמונות מהטיול. אבל היה לי טוב אז לא טרחתי להפסיק לאכול . אלא שאז התאהבתי וגם נשבר לי הלב וזה היה נפלא ומכאיב באותה המידה, כי בזכותו רזיתי מלא. כשהכרתי את בעלי שיחיה, הוא לא האמין למה שסיפרתי, עד שראה תמונה. גם כשהשתחררתי מהצבא הסחרור של הדיאטה נמשך, כנראה יותר מידי. אני יודעת שאף פעם לא הייתי אנורקסית, אבל היו לי מחשבות של אחת כזו. פחדתי מאוכל וכמעט ולא אכלתי כלום. גמבה ומלפפון היו מנת חלקי והיה לי טוב. עד שהייתי צריכה לקבל זריקות ואמא שלי התחילה להאכיל ילדה בת 20 בסטייקים.

אני כותבת ומרגישה חשופה. אבל מגיע לדברים האלה להאמר ולהיכתב כבר הרבה שנים.

מאז אני כל הזמן מנסה דיאטות חדשות. יש תקופות שזה מצליח ויש תקופות שפתאום לא אכפת לי. אחרי הלידה של תמר, שיחררתי, נתתי לעצמי להיות מה שאני. היה לי טוב! אבל היה לי טוב יותר כשרזיתי את כל העודפים.

אז, מאחורי חג מאוד משמין ולפניי דיאטה מבטיחה ,שהוכחה כמאוזנת ומוצלחת. ובין כל אלה, נמצאת אני.

5 קילו מפרידים ביני לבין האושר. יש שיחשבו שהשתגעתי ויש שיגידו שדיברתי מתוך ליבם.

  *** לא תראו כאן תמונות שלי, לפני ואחרי. זה כבר מוגזם מידי.

דיאטה
powerhealth.gr

הפקת חג

קודם כל חג שמייח! קצת התעכבתי בכתיבת הפוסט ולו רק בגלל, שהייתי חייבת לכתוב משהו ברוח החג. אז עכשיו, ברגעים אלו, כשאני אחרי האירוח הראשון (זהירות ספוילר למתארחים מחר!!!), שמחה לשתף אתכם בהפקת החג שלי. כמו שסיפרתי בעבר, אני ממתגת כל דבר ומאוד אוהבת הפקות. את ההשראה להפקה הזו קיבלתי מכמה מקומות.
קודם כל, בשביל הפקה כזו יש צורך בכמה דברים

קונספט
אורחים
תפריט אוכל
מצב רוח

אז אחרי שסימנתי וי על כל הרשימה, אני שמחה להציגה לפניכם. 

תחילה, חיפשתי ברשת דברים מגניבים לחג המואר הזה. לשמחתי ישנם אנשים מוכשרים ונדיבים, שפותחים את ליבם ונותנים לא רק השראה, אלא גם עיצובים לשימוש אישי. 

את הטופרים האלו קיבלתי מטייני סקריבלס (גם אתם יכולים).

טופרים מהממים
צילום : אני

בהמשך, קישטתי את הבית בסמלי החג. איך אפשר בלי מטבעות שוקולד!  גם כאן נעזרתי בנדיבותה של גילת חסין מקבוצת הפייסבוק שולחן מתוק שלי

אחד מסמלי החג- מטבעות השוקולד.
צילום : אני 

המטבעות מקרוב
צילום : אני

אמנם, זו לא חגיגת יומהולדת, אבל זו חגיגה ולכן חייבים שרשרת דגלונים. (ברוח החג כמובן). תודה רבה   לקול אנד בלו. 

דגלונים ברוח החג
צילום : אני

ולחלק הכי חשוב! האוכל. 
לשיפוטכם, מספר מטעמים. הכל home made, למתכונים, פנו בפרטי.

עוגיות קשקבל
צילום : אני

לאבנה ביתית
צילום : אני 

גבינות
צילום : אני

ספינג' משפחתי
צילום : אני 

עוגיות שחיתות
צילום : אני

מבט מלמעלה
צילום : אני

אז, זהו להיום. מחר שידור חוזר, בשינוי כזה או אחר. אורחים יקרים שלי, מחכה לכם להפקה נוספת. סליחה על הספוילרים, לא יכולתי להתאפק.

חג שמח!