7 סיבות שבגללן אישה נשואה טובה יותר מגרושה.

כבר הרבה זמן, שרציתי לכתוב על זוגיות. חיכיתי למאורע שיצדיק את העניין ובאמת יום הנישואין השישי שלנו חל עוד יומיים, אבל גילוי נאות, לא זה הוביל אותי לכתוב על זוגיות. דווקא פוסט אחר, שהופיע אצל אחת + 2  שדיברה על ההבדלים בין גרושה עם ילדים לנשואה. היא מנהלת שם "cat fight " בין אמא נשואה לבין אמא גרושה ובעיניה, היא ניצחה. אני כאן להשיב מלחמה, כי בינינו אנחנו יודעים שזו לא מלחמה בלי מפסידים אמיתיים.

אנקדוטה קטנה, כשהיינו בתקופה האינטנסיבית של החתונות, מעבר לכל הקיטש והלבן. ניהלנו "החצי" ואני שיחה רצינית על מי מבין הזוגות שאנחנו מכירים, יתגרש ראשון. כאלה אנחנו לא מפסיקים להיות רומנטיים. לשמחתי כולנו מחזיקים מעמד. בנתיים.  

אז נתחיל בקרב, למרות כל הכבוד שאני רוכשת לכן, הגרושות, בכל זאת זה לא פשוט, לעשות את מה שאתן עושות, אני רוכשת כבוד גם לעצמי. זה לא פשוט להיות נשואה, צריך לעבוד על זה וקשה.

ריגושים- הנשואה חיה את השגרה, אז נכון שהשגרה כבר לא מרגשת. אבל תחשבו רגע על יום חופש, בתוך שגרה לחוצה של עבודה. ככה גם בזוגיות של שנים. נכון שהרוב זו שגרה והריגוש שומר על דופק אחיד, אבל היי, מי באמת רוצה לחיות כל חייה בתוך לונה פארק? אני את גיל ההתבגרות כבר עברתי. ואילו הגרושה, תזהרי לא לקבל בחילה מכל המתקנים.

דייטים- פעמיים בחודש לפחות, דייט עם החבר הכי טוב שלי, אני לא חייבת להתאמץ, בעיניו תמיד אהיה יפה, מה שדווקא גורם לי להפתיע כל פעם. אני לא חייבת לדבר ולשכנע עד כמה אני מוצלחת, הוא כבר יודע את זה ומזכיר לי כשאני שוכחת. אז נכון שיש ריגוש בלצאת לדייט חדש כל פעם, אבל רכבת ההרים הזו, לא בשבילי.

מבטים- הגרושה זוכה ללחשושים ומבטים ולא רק בגלל שהיא (מ)רזה אחרי הגירושין, בעיקר כי א.נשים רכלנים. הנשואות, שחוזרות למשקלן ונראות טוב פלוס, זוכות למבטי קנאה, מבט שהוא שונה בתכליתו מהמבט שאת מקבלת. 

זמן-  אמא נשואה צריכה את הזמן לעצמה, כשהיא מאושרת הבית מאושר ושאר קלישאות האמת האלו. כשגרושה לוקחת יותר מידי זמן לעצמה, היא אגואיסטית.

שתיקה- זוג נשוי, יכול לשתוק, לא ממבוכה ולא כי משעמם לו, אלא פשוט כי אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד, מבט אחד והכל מובן. ואילו הגרושה, מכורח הנסיבות חייבת לשווק את עצמה וכדאי שתעשה זאת טוב. ובינינו, כמה כוח יש באמת לדבר? אחרי שבבוקר דיברנו בעבודה, אחה"צ דיברנו עם הילדים, לפעמים הכי כייף להיזרק על הספה בטרנינג מרופט עם מישהו שנראה בדיוק אותו הדבר כמונו. 

בית- כשיש פרטנר שהוא שותף מלא לכל העשייה המשותפת של הבית. אין בכיור כלים כל ערב, והמשחקים חוזרים למקומם כשהקטנים הולכים לישון. את הכביסה במקרה שלי הוא זה שעושה וכן הוא אפילו מגהץ, מה שבאמת משאיר לי זמן לקפל כביסה מול הטלוויזיה. אז תזכירי לי שוב איך הבית שלי אמור להראות בתור אישה נשואה?

סקס- עדיף זמין ממזדמן, לא? 

    

ורגע אחד של רצינות, בלי קרבות מיותרים. אחרי 13 שנים של יחד, אני אומרת תודה, יודעת עד כמה, במציאות של חיינו, זה לא קל להצליח לחיות עם בן- אדם אחר. ולמרות שהדשא של השכנים נראה ירוק יותר לפעמים, שלי ירוק זוהר רק כי יש איתי עוד מישהו שישקה אותו, אני בטח הייתי שוכחת.

רק בשביל לקבל חיבוק
pixhder.com

כולנו סובלים מפרידות, 10 טיפים להפוך את זה לפשוט יותר.

"ואמא אומרת, שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים..." *

היא יצאה בדיוק כמוני. פרידות מכאיבות לה. אני יודעת, פרידות מכאיבות לכולנו, אבל לא רק לפרידות מהסוג הזה  אני מתכוונת. ישנם אנשים, שאני נמנית בתוכם, שקשה להם יותר עם סופים, עם פרידות מכל סוג שהוא, אנחנו זקוקים ליותר טקסים שיקלו עלינו.

שביזות יום א' אצל קטנטנים

נוסעים לטיול משפחתי מהנה, גדוש בביחד וכשנגמר המסלול, היא שואלת מה עכשיו?  היא לא רוצה לחזור הביתה, אם אפשר להאריך את יום שבת, האמת, שהיא פשוט מדברת את אשר על ליבי, גם לי קשה עם סיומות של דברים. אז אנחנו עושים עוד משהו, לפני החזרה הביתה, אך כשמחשיך ונכנסים חזרה לאוטו, יש את הרגע הזה שהיא מבינה שעוד רגע ונחזור לשגרה- מקלחת, ספר ולישון. נכון שגרה זה לא רע, האמנם ? ואז היא מתחילה לבכות, כי למרות שהיא מלאת מילים, ברגע הזה היא נאלמת ורק בכי בוקע מגרונה. אם לא הייתי המבוגר האחראי, בטח הייתי מצטרפת אליה.

ערב יורד, שלום לגינה

אפשר להישאר לישון בגינה?

כולנו מכירים את הרגע שאנחנו נכנסים לגן, אחרי יום שלם שלא ראינו את הקטנים ועוד לפני שהספקנו לקלוט איפה הם מבין כל הילדים, נשמעת לעברנו קריאת "אמא מה עושים היום?" אז כשמזג האוויר מאפשר את זה, אנחנו הולכים לגינה. ובגינה כייף לנו, יש חברים ואטרקציות, אולי יותר מידי לטעמי, מתרוצצים ועייפים ותמיד, אבל תמיד מסרבים ללכת הביתה. אז אני מודעת לחשיבות ההכנה מראש, כדי לא לקטוע משחק באמצע ואני מודיעה הרבה זמן לפני, שעוד מעט הולכים. אך למרות התזכורות שעוד 9, 10 הולכים הביתה, התגובה, היא בכי. הצד המכיל והרגיש שבי מבין את הקושי בסיטואציה ואפילו לפעמים חווה הזדהות יתר. אבל הצד התפקודי שלי, רואה את המשך הערב ומתחיל לזרוק לאוויר משפטים חינוכיים מידי.

סבתא לא גרה איתנו

איזה כייף לכולם כשסבתא באה לבקר, אני מתמלאת באושר גם כי זה משמח את הקטנות ובעיקר כי זה מפנה לי זוג ידיים. אז אנחנו משחקים, משתוללים, נרגעים ונהנים, אפילו זוכים לזמן מקלחת ארוך מהרגיל, גם  לספר נוספו עוד דפים, כנראה, שגם לסבתא לא קלה הפרידה. וכשכבר מסתיים היום באופן רשמי, נכנסים למיטות ואחרי מחרוזות שירים שלא היתה מביישת שום קונצרט, נפרדים מסבתא בחיבוק, נשיקה, חיבוק ועוד נשיקה, לפעמים גם בסדר אחר. ברגע שסבתא יוצאת מהחדר, הבכי מתחיל. כבר אמרתי שפרידות מכאיבות לה?

רוצים לדעת איך להפוך את הפרידה לקלה יותר, משתפת בכמה טיפים שיכולים לעזור ואף להקל על הקושי:

1. למרות שהכנה לפרידה, לא מקטינה את רמת העצבות מומלץ לעשות אותה.

2. בעת משבר בכי, נסו פשוט להיות שם עבורם.

3. אבל אל תשכחו שאתם המבוגר האחראי! החלטתם שהולכים או שהאירוע הסתיים, עשו זאת.

4. שוחחו לפני אירוע מרגש כזה או אחר על העומד לבוא, ילדים נרגעים כשהם בטוחים.

5. שוחחו גם אחרי שהאירוע המרגש הסתיים. (גם אם הוא לא לווה בבכי).

6. הביעו את רגשותיכם מולם, הם יכולים לדעת שגם לכם עצוב.

7. הרשו להם לקחת "מזכרת" מהמקום ממנו קשה להיפרד (במידת האפשר).

8. הכינו יחד מחברת חוויות, גם בגיל הצעיר, עיבוד החוויות בכתיבה ובציור עוזרות.

9. נסו לתכנן יחד תוכניות נוספות ליום המחר.

10. אל תמנעו מצבירת חוויות, פרידה היא חלק מהחיים.

מוסיפה עוד נקודה למחשבה, ילדים לא סתם בוכים כשעליהם להיפרד ממשהו אהוב. מבחינתם גם כאשר ארטיק נפל להם בביס האחרון, זו פרידה. חבר שהגיע להתארח ועכשיו הוא הולך, זו פרידה אף קשה יותר. בגיל הרך אנחנו המבוגרים מחליטים עבורם, מתי די, נגמר, לכן הפרידה קשה עבורם יותר, ככל שנכין אותם לפרידה מכל סוג שהוא, כך נרכך את עוצמת הכאב. גם לסיים לכתוב את הפוסט הזה, זו פרידה עבורי, אבל מתכננת כבר את יום המחר, אז הפרידה נסבלת יותר. 

שיהיה בהצלחה! 

*מיכאל/ אתי אנקרי.

משפחה בהפקה

יום המשפחה. ככה החליטו בשנים האחרונות לקרוא לו, במהלך כל היום אני קוראת על אמהות שכותבות להחזיר עטרה ליושנה ויפה שעה אחת קודם, אפילו נתקלתי באבות שמצדיקים את עצם קיומו של היום הזה עבורנו. אני תוהה בקול האם באמת צריך לחפש סיבה למסיבה, האם אנו זקוקים ליום מיוחד כדי להיזכר איזו משפחה אנחנו וכמה אנחנו אוהבים אותם למרות הכל, אולי בעיקר בגלל זה. אז נכון, שבני האדם זקוקים לטקסים ולכן נוצר גם היום הזה, אבל אני אומרת, אם כבר חגיגה, אז למה באמת לא להפריד? שיהיה יום האם, יום האב ובגלל שאני מאוד אוהבת את הסבים והסבתות של הבנות שלי אני מציעה שיהיה גם יום הסבים.ות. ואם אפשר לחגוג לכל אחד בנפרד, אז למה להרוס מסיבה? לא חבל? 

אבל רגע רצינות, אני באמת אוהבת את יום המשפחה, הוא קיבל אצלי חשיבות מיוחדת כשהפכתי לאמא. אני אולי לא זקוקה ליום מיוחד כדי לומר לבנות שלי כמה אמא אוהבת אותן, זה קורה כל הזמן, אבל יש משהו ביום הזה שהופך אותו לחגיגי ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת חגיגות. אז מה נראה לכם שחסכתי הפעם בהפקה? 

אתחיל, הכנתי מבעוד מועד בצק בשלושה צבעים, הכנסתי למקרר וכעבור שעה התחלתי בהכנת הלבבות.  

לבבות לאוהבים

הבצק הזה, הוא בצק מאוד מומלץ, נעים לעבודה והכי חשוב טעים! 

מה חשבתם שאחסוך מכם מתכון? כדאי לנסות זאת בבית ואפילו עם הילדים, הבעיה היחידה, הבצק דורש קירור ולפעמים לקטנים אין סבלנות לחכות, לשיקולכם. 

מבוסס על המתכון של קרין גורן. 

מרכיבים :

200 גרם חמאה רכה

100 גרם אבקת סוכר

300 גרם קמח

1 כפית תמצית וניל

1/4 כפית מלח

1/4 כוס חלב

לבצק החום : כף שוקולית

לבצק האדום: צבע מאכל (אתכם הסליחה, פעם ב..מותר)

במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה ואבקת סוכר במהירות נמוכה 2 דקות, עד לתערובת קרמית. מוסיפים וניל ומעבדים קצרות. 
מנפים יחד קמח ומלח. מוסיפים חלב יחד עם חצי כוס מתערובת הקמח (פחות או יותר). מעבדים למשחה חלקה ואחידה. מוסיפים את יתרת הקמח ומעבדים קצרות רק על שמתקבל בצק רך ואחיד. 
מחלקים לשני חלקים ולשים לתוך חצי מהבצק את הקקאו לקבלת בצק חום. 
עוטפים את הבצקים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה. 
מחממים תנור ל180 מעלות. על נייר אפייה מקומח קלות מרדדים כל אחד מהבצקים לעלה בעובי חצי ס"מ. 
קורצים בעזרת לבבות גדולים וקורצים לב קטן מתוך כל לב גדול. מחליפים את הלב הפנימי כך שיתקבל לב פנימי בצבע בצק מנוגד. נועצים שיפוד עץ או מקל בכל עוגייה ואופים כ-15 דקות, עד שהעוגיות יציבות למגע וזהובות. 
מצננים לחלוטין לפני שמפרידים מהנייר. 

לב בתוך לב

ומהשאריות של בהצק הכנתי מלא לבבות קטנים. תמר זללה המון ואז שאלה "אפשר קינוח?".

לבבות לכולם

ואחרי שהעוגיות התקררו, הכנתי שקיות הפתעה לקטנות וגם לאבא שלהן.

gift away

וכך נראה השולחן

שולחן הלבבות

בערב היה גם אוכל טעים לא פחות על שולחן הלבבות. 

כמובן שלא ויתרתי על פעילות 'העשרה' לקטנות, אין ספק שהיה שמח מאוד במטבח, עבודה עם בצק מלח (כוס קמח, כוס מלח וחצי כוס מים). 

נעמה והבצק

הידיים שלהן

משפחה יקרה שלי, אני אוהבת אתכם בלי סוף ולא באמת משנה לי איך קוראים ליום הזה.

אל תפחדו לצעוק! מקסימום תעירו את השכנים.

מפגש השראה, שהזכיר לי, שכדאי לפעמים לצעוק.

כולנו גדלנו על הקלישאה שמשאלות לא מגלים, כשנופל ריס, כשמכבים נרות על העוגה. שנים של נרות שכובו, של ריסים שהתעופפו, אינספור משאלות שוגרו לאוויר, חלקן התגשמו וחלקן עדיין עפות להן אי שם באוויר.                                                                                                                               

משאלת יומהולדת בלב
צילום : אבא

בשבוע שעבר פגשתי את יובל אברמוביץ' בהרצאה שלו "הרשימה" ואחד הדברים מיני רבים, שהאירו את עיני היו, שחלומות צועקים בקול ובטח לא לוחשים בלב לעצמנו. חשבתי על האמירה הזו במשך השבוע. ניסיתי להבין מאיפה מגיעה המסורת הזו, המנהג הנפוץ הזה מגיע אלינו מהאמונה הפגאנית העתיקה, לפיה העשן העולה מכיבוי הנרות – או הריס המתעופף ברוח – יישאו את המשאלה שלנו השמימה, עוד מאמינים כי אם המבקש יגלה את משאלתו, המשאלה לא תתגשם לעולם. כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על האמונה הזו וכך גם התחלתי לגדל את ילדותי. היום כששאלתי את תמר, מה המשאלה שלה, התקשתה לענות לי ואז השיבה "דג זהב", מבלי משים ביקשה גם כלב וחתול והרי היא מפחדת מכלבים. כשהתחלתי להתעניין בבקשותיה, לרגע נבהלה ושאלה אותי אם זה באמת? חשבתי לעצמי, שכבר בגיל 3 וחצי היא מבינה שמשאלות לא מתגשמות בכזו קלות.

הפחד מלחלום

איך אני מתייחסת למשאלות/חלומות שלי? שמתי לב, שחלומות רבים אני ממשיכה לחלום בעיניים עצומות, מפחדת שאם אפקח את עיניי, החלום יעלם. אבל הפחד הוא בעצם, לא שהוא יעלם אלא שהוא פשוט יוכל להתגשם. רבים מחלומותינו נשארים בגדר חלום בגלל שלל תירוצים, כאלו ואחרים. אצלי זה בעיקר הפחד מכשלון, הפחד ממה תגיד הסביבה, כשתגלה על מה אני חולמת ואולי בעיקר הפחד, שהחלום כבר לא יהיה חלום.

בהרצאה הזו או יותר נכון לקרוא לה מפגש השראה, פגשתי אדם שחולם בגדול, אלא שהוא לא רק חולם, הוא עושה הכל כדי להגשים את חלומותיו. נכון, יהיו מי מכם שיגידו שדרוש אופי מסויים ותכונות שאין לכולנו, אבל הרי לכולנו יש חלומות, כולנו רוצים שיקרה לנו משהו טוב. בגילי כבר הבנתי שהדברים הטובים לא דופקים לנו בדלת ומבקשים רשות להיכנס. אנחנו נדרשים לעבוד עבורם. כן לעבוד בהגשמת החלומות שלנו. אז שוב, נשמע באופק התירוץ של זמן וכסף, אבל בואו לרגע, נהיה כנים. זמן וכסף תמיד אפשר למצוא. לא על העצים, אבל אם נלמד לנהל את המשאבים החיונים האלה כמו שצריך, בטח שנצליח. כשאנחנו באמת רוצים שמשהו יקרה, עלינו לגרום לו לקרות.

עשה ואל תעשה 

אז תודה למפגש ההשראה הזה, שהאיר לי נקודות חשובות ומשמעותיות. למי שלא יזכה ללכת להרצאה, להלן הפרשנות שלי לדבריו של יובל.

מוגש כשירות לציבור :

• תשאלו את עצמכם, מה החלום שלי ?
• הגדירו לעצמכם רשימה ברורה של 10 דברים, כשהיעד להגשמה יהיה שנתיים מהיום.
• שתפו אנשים סביבכם בחלומות שלכם, תתפלאו כמה יכולים לעזור לכם להגשימו.
• אל תפחדו להגיד כן ! לכל דבר. במקרה הגרוע תוכלו להתחרט.
• תזכרו שברגע שטוב לכם, טוב לסובבים אתכם.
• ביומהולדת, בקשו משאלה בקול! למדו גם את ילדכם לעשות זאת.
• תזכרו שימי המחר מוגבלים, אל תחכו לפנסיה.
• הרחיקו מסביבתכם , אנשים רעילים, כאלה שלא רוצים בטובתכם.
• זכרו, שאין נכשלתי או הצלחתי יש שיחקתי.
• תצעקו את החלומות שלכם, מישהו ישמע אתכם.

ועכשיו למשימה שלי ושלכם. הגדירו לעצמכם יעד אחד, משימה אחת שאתם רוצים להשיג בחודש הקרוב. אל תשמרו את החלום לעצמכם, שתפו אותי ואת האחרים בחלום שלכם, בטוחה שנוכל לעזור.

החלום שלי לחודש הקרוב, בטוחה שתוכלו לעזור הוא : (תופים, חצוצרות וצעקה גדולה) 

להרחיב את מעגל הקוראים של הבלוג. אשמח לשמוע רעיונות, הצעות, שיתופי פעולה ועוד. מחכה לרעיונות שלכם. 

אל תפחדו להגשים את חלומותיכם!